היי, אז רציתי לשתף שבגילאים צעירים יותר (17-23 בערך) כן חיפשתי קרבה וכן התעניינתי בלצאת עם אנשים. והאמת שגם פיתחתי רגשות, אולי גם "התאהבתי". החוויות הרומנטיות שלי היו גרועות, בלשון המעטה. כל קשר או נסיון לקשר נגמר במפח נפש.
מצד אחד אני תוהה האם אני "מצולקת רגשית".. ומצד שני כשאני חושבת על הנושא של זוגיות לעומק קשה לי עם הרעיון, וזה לא דבר חדש. גם בגילאים הצעירים שציינתי לא היה לי ממש רצון לקשר רומנטי. כן היה לי נחמד לצאת, לפלרטט, לנהל שיחות.. אבל המחשבה על קשר-קשר וזוגיות לא ממש היתה שם, ואפילו אפשר לומר שקצת סלדתי מזה שזה יהיה "רציני".
אני מתקשה לדמיין אותי חיה עם מישהו, גרה עם מישהו, שיש לי בן זוג. והאמת? אני לא בטוחה אם אני בכלל רוצה, בלי קשר לזה שהתמונה לא "נוצרת" לי בראש.
אז איך אני יכולה לדעת באמת אם המצב הוא כזה כי אני א-רומנטית. או שאולי.. אם החוויות שחוויתי לא היו כאלה גרועות, הייתי היום במצב אחר? אני יודעת שאמרתי שגם פעם פחות עניין אותי להיות בזוגיות.. אבל יש אנשים שמתבגרים ובשלב מסוים כן רוצים זוגיות/ להתמסד.
*לא רע לי איפה שאני היום. טוב לי מאוד. אלו סתם תהיות שאני מעלה באויר.
מה שאת מרגישה זה מה שאת וזה בסדר. לא חייבים זוגיות ולא חייבים קשר אם לא רוצים. מה יקרה בעוד כמה שנים? אי אפשר לדעת. אם נכון לעכשיו זה נוח לך ככה ולא בא לך להיות בקשר רומנטי או אחר, אין בעיה. אם בעתיד תרגישי משהו אחר, זה גם בסדר. אנחנו לא קופסאות מקובעות שיש להן הגדרה אחת שמאפיינת אותנו, אנחנו בני אדם עם רגשות ורצונות ואנחנו גם משתנים עם הזמן. אולי לא נהפוך להיות משהו אחר, אבל קורים לפעמים שינויים מסוימים. בין אם זה יקרה ובין אם לא, מה שאת מרגישה בכל נקודת זמן בחיים זה הדבר הנכון לך.